הגיעה שעתה של הנדבנות הישראלית

הכתבה המקורית מאת מקור ראשון ב-10 ליוני 2013.

בכל פעם שאני נוסעת לחוץ לארץ בשביל שותף, הארגון שהקמתי למען שילובם של ילדים ובני נוער עם מוגבלויות בחברה, אני נפעמת מרמת המודעות הגבוהה של הקהילה היהודית בארצות הברית לנושא המוגבלויות. המודעות הזאת מתבטאת בנדיבות רבה ונכונות להירתם בכדי לסייע לאלו הזקוקים לעזרה.

בנסיעותיי אני נתקלת בקהילות בהן מטפחים, מעודדים ומשלבים אנשים עם מוגבלויות בחיי הקהילה. מבין בתי הכנסת, בתי הספר והמרכזים הקהילתיים הרבים בהם ביקרתי, רובם ככולם נגישים באופן מלא לנכים, החל מכניסות נטולות המדרגות וכלה בדלתות השירותים הענפים. בבית כנסת אחד ליד פילדלפיה, מועסק מומחה ויועץ לנושאי חינוך, ותפקידו לעבוד בשיתוף עם הרכז החינוכי של בית הספר בכדי ליצור תוכניות לימוד המסייעות לילדים מוגבלים להתכונן לבר המצווה שלהם ומקדמת את השתלבותם בכיתת הלימוד כתלמידים מן המניין. לאותו בית כנסת יש בימה הנגישה לנכים המאפשרת לכולם לקחת חלק בתפילה המועברת במקביל בשפת הסימנים למען חברי הקהילה החירשים. מדהים, לא?

בירושלים, בתי כנסת ומניינים מתכנסים במקלטים, בתי ספר ומרכזים קהילתיים אחרים ברוב המקרים אינם נגישים לבעלי מוגבלויות, מקומות הישיבה והשירותים אינם מותאמים לצרכיהם של קבוצה זו. בקהילות אורתודוקסיות, הבעיה כפולה שכן ישיבה בנפרד מקשה על זוג הורים לנהל ולטפל בצרכים של ילדיהם.

בארה”ב מושקעים מאמצים רבים בכדי להגביר את המודעות בקרב רבנים ואנשי חינוך מתלמדים לגבי ההתייחסות לבעלי מוגבלויות. זו יוזמה מבורכת אך היא לא שמה למטרה את ראשי הקהילה אשר רובם אינם מכירים כלל את הנושא. המצב רחוק מלהיות אידיאלי, אך עם זאת, המצב עדיף בהרבה ממה שקיים בארץ.

תתארו לכם כיצד מערכת החינוך הייתה נראית אם רבנים ומורים המקבלים תקציבי מדינה היו מחויבים לעבור הכשרה והדרכה בנושא חינוך ילדים עם מוגבלויות כחלק מהכשרתם הבסיסית. אלה היו יכולים בתורם לחנך את חברי קהילותיהם ותלמידיהם, לגרום להם לרצות להפוך את בתי הכנסת והמרכזים הקהילתיים שלהם לנגישים וכוללניים יותר ולהעלות על סדר היום עיסוק הלכתי בסוגיות הקשורות לטיפול בבעלי מוגבלויות בשבת ובחגים.

מימון של בתי כנסת ויוזמות קהילתיות בארצות הברית הוא קשה להשגה, אך לפחות המיזמים הללו זוכים לתמיכה של הרשויות המקומיות. בישראל, קיימת מודעות לנושא, בנושא הנגישות חוקקו חוקים בעניין, אך היישום והאכיפה חסרים כתוצאה מהיעדר אמצעים כלכליים. כאשר יש צורך במסגרות מיוחדות, עיריות עמוסות מסתמכות על ארגונים ללא מטרות רווח, להרים את הכפפה ולהשיג מימון. כתוצאה מכך, ארגונים כמו שלי יוצאים לרחוב בכדי לגייס כספים. אני מבינה וחווה באופן אישי את התהייה “איפה הנדבנים הישראלים?” בתי יוקרה בירושלים, דירות נופש לאורך קו החוף, עושר בקנה מידה משמעותי קיים במדינת ישראל. בימינו, נשמעים סיפורי הצלחה כלכלית לצד פיתוחים תוצרת הארץ בלי הרף, בכל הזדמנות מזכירים את הנס הכלכלי של מדינת ישראל. אם אכן זו המציאות, מדוע כשאני נשאלת לגבי הנדבנות הישראלית עלי להודות שהיקף המימון מכספים פרטיים הוא יחסית מזערי, שעיריית ירושלים מימנה את הפעילות שלנו רק פעם אחת ושגם תמיכה זו הייתה מצומצמת. הרוב המוחלט של המימון שלנו, הוא מארצות הברית.

הגיע הזמן שישראלים יתחילו לתת חזרה, לחולל שינוי אמיתי בצורה שאנחנו מתייחסים לחברה שלנו.

פגשתי נדבן אחד שפועל בשיקגו, הוא אמר לי ששם, נוקטים בגישה אגרסיבית, הגובלת במאפיונריות כאשר פונים לתורמים פוטנציאלים. בעל עסק מוצלח חייב להחזיר לקהילה, במידה ולא יעשה זאת, הוא יחווה ירידה בעסקים. אכן מדובר בגישה קשוחה, אחרי הכול מדובר בשיקגו, אבל אי אפשר להכחיש את היעילות שלה. תורמים חדשים מתווספים לקהילת הנדבנים, נוצרת שייכות לקהילה ורגשות גאווה נקשרות בנתינה.

זה רעיון לא רע בשביל ישראל, מדינה קטנה בה כולם מכירים את כולם על שווי בתיהם וגובה משכורותיהם. תחושת העיירה הקטנה היא מושלמת לעידוד תמיכה במסגרות מקומיות, כולם מכירים מישהו עם אח או ילד עם מוגבלויות, כל אחד יכול לתת, כל אחד יכול לתמוך. המסר הוא שאפשר להביא לשינוי, תרומה לחברה ונדבנות זה חיוני לחברה בריאה, היא מייצרת אושר ותומכת בנזקקים.

אני סמוכה ובטוחה שהנתינה והנדבנות משאר העולם תתגבר ברגע שהנדבנות הישראלית תתחזק. המחאות החברתיות, המאבק להנגיש את הכותל לבעלי נכויות, מדובר בתנועות שמוכיחות שישראלים יכולים ליצור דיאלוג, יכולים להילחם למען שינוי ומסוגלים לדרוש בפה מלא מהממשלה להתייחס לסוגיות החשובות לחברה. השימוש בעושר פרטי הוא דרך להבהיר לממשלה מה הן הסוגיות העומדות על סדר היום של הציבור ובכך להניע אותם להשקיע מאמצים בהתאם.

בת’ שטיינברג היא המנהלת והמקימה של ארגון השותף, היוצר ומוביל פעילויות ומסגרות לילדים ובני נוער עם מוגבלויות בירושלים בין הגילאים 6-21.

Advertisements

קייטנת פסח לילדים מיוחדים: לסגור את הפער

הכתבה המקורית מאת מערכת וואלה! חדשות ב-16 במרץ 2013, 14:00. דנה ויילר-פולק.

אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים התקשו למצוא מסגרת עבור ילדיהן בחופשות. הן הקימו קייטנה ייחודית המשלבת גם ילדים “רגילים”. “ההורים שמחו והילדים הרגישו שיש להם מקום”
תגיות: צרכים מיוחדים,קייטנה,פסח

מרים אברהם ובת’ שטיינברג, שתי אימהות לילדים מיוחדים, סירבו לקבל את המציאות בה לילדיהן אין תעסוקה בחופשות והחליטו לעשות מעשה. “נפגשנו עם כמה הורים והבנתי שכולנו מחפשים פעילות איכותית לקיץ עבור הילדים, וחוץ ממחנה לשלושה ימים פה ושם אין מענה”, מסבירה אברהם, מעצבת גרפית, שכמו גם חברתה שטיינברג שבבעלותה קייטרינג מצליח, עלתה לארץ מארצות הברית. “המצב חזר על עצמו מדי חופש, ובסוף נאלצנו לקחת חופש. הבנו שהמצב לא יכול להימשך וצריך ליצור קייטנה לעצמנו, שתיתן לילדים כל מה שהורה רוצה שיהיה לילדיו במקום כזה”.

“הבנו שהמצב לא יכול להימשך”. אברהם ושטיינברג (צילום: טלי מאייר)

בשנת 2007 החלו אברהם ושטיינברג להוציא לפועל את הרעיון ופנו למוזיאון עין יעל, שנעתר והעניק את חסותו לקייטנה קטנה שייסדו. “התחלנו עם עשרה ילדים וארבעה מדריכים שהעבירו שבועיים של כיף במקום”, מספרת אברהם. “ההורים שמחו והילדים והנוער הרגישו שלראשונה יש להם מקום שאליו הם משתייכים”, מוסיפה שטיינברג. לדבריה, “מה שהתחיל כמיזם פרטי שמטרתו הייתה לשרת את ילדינו הפך לדבר הרבה יותר גדול וחשוב מזה”.

כל אחד משלם על פי יכולותיו

ואכן, אחרי שנה וחצי הרגישו השתיים בשלות ויצאו לדרך עצמאית. “לקחנו את הזמן ללמוד את המקצוע, מה עובד ומה לא, ורק כשהרגשנו מוכנות הקמנו עמותה – “שותף” שמה – ויצאנו לדרך עצמאית”, אומרת אברהם. “האמנו שאנו צריכות להציג גישה מקצועית שתבטיח חוויה חיובית לילדים, שקיפות כלפי תורמים ותמיכה להורים. היה לי חשוב להבהיר להם שאנו שונים ממקומות שצצים מדי פעם ומציעים קייטנה, שבניגוד אליהם אנחנו לא בייביסיטר, ומדריכים מלווים את הילדים בהסעות ולא סתם אנשים שאספנו. אחרי שנה פתחנו קייטנות של 40 ילדים”.

“הפתרון הכי טוב שאנו מצליחות להציע” (צילום: טלי מאייר)

מרכיב ייחודי נוסף בקייטנה, המיועדת לילדים ומתבגרים עם צרכים מיוחדים בגילאי 21-6, הוא העובדה שהיא כוללת גם ילדים עם התפתחות רגילה – דבר התורם רבות בפן הטיפולי בפעילויות. כנשים שהגיעו מרקע של מחנות קיץ יהודיים בחו”ל הכירו אברהם ושטיינברג את חשיבות החינוך הבלתי פורמלי-מקצועי ואת השפעתו, ולא התכוונו להתפשר. “אנחנו לוקחות צוות אחרי צבא בלבד, עם הכשרה מתאימה כשהמימון שלנו מגיע בעיקר מתרומות בחו”ל”, מסבירה אברהם. “הילדים נחלקים לשתי קבוצות על פי גילאים והפעילויות כולן מועברות על ידי אנשי מקצוע וכוללות תכנים מגוונים. בנוסף, הבוגרים יוצאים לסיורים במקומות עבודה אפשריים לעתיד, עורכים התנדבות קבוצתית, מטיילים ואף לומדים הגנה עצמית, שכן מדובר באוכלוסייה הנחשפת לאלימות פי ארבעה מהאוכלוסייה הרגילה”.

אחרי טבילת האש הרחיבו השתיים את מועדי הקייטנות לשלוש פעמים בשנה – בחנוכה, בפסח ובחופשת הקיץ. לאור הקשרים שנוצרו בין הילדים והנוער החליטו שטיינברג ואברהם לקיים פעילויות גם באמצע השבוע.

עלותו של שבוע בקייטנה הנערכת בפסח במוזיאון הטבע בירושלים עומדת על 500 שקלים. אולם היכרותן של השתיים עם המשאבים הנדרשים בגידול ילד עם צרכים מיוחדים, ורצונן לשלב ילדים מכל גוני הקשת הובילה אותן לקבל גם ילדים שלהוריהם אין את היכולת הכלכלית לשלם עבור הפעילות. “כל אחד משלם על פי יכולותיו”, קובעת אברהם. “מדובר באוכלוסייה שמתמודדת עם הרבה מעבר לרגיל. זה הפתרון הכי טוב שאנו מצליחות להציע לאוכלוסייה שהפתרון שהרשויות מציגות בפניה הוא ‘תסתדרו’. הילדים שלנו, שאינם מוגדרים ‘במצב קשה’ הם אלו שתמיד נופלים בין הכיסאות, ואנו מעוניינות לסגור את הפער”, היא מסכמת.

שוויון לכל בעלי המוגבלויות

כתבה המקורית הופיע באזור דעות של הארץ ב-8 לאפריל, 2013. בת’ שתיינברג ומרים אברהם.

הכתבנ באנגלית.

תקשיבו טוב ביבי, יאיר, שי ונפתלי: אוטיזם הוא לא המוגבלות היחידה שזקוקה לתשומת לב. האם שנת 2013 תהיה השנה שבה ממשלת ישראל תשים בראש מעייניה את צרכיהם של כל מי שנאלצים להתמודד עם מוגבלויות באופן יום־יומי? גברים, נשים וילדים (ובני משפחותיהם) שסובלים ממוגבלויות קוגניטיביות, פיזיות ורגשיות? האם השרים החדשים והמוסדות שהם מייצגים יהיו מוכנים להודות שאוטיזם הוא מוגבלות אחת מתוך רשימה ארוכה של מוגבלויות הזקוקות להתחשבות?

בימינו אוטיזם נהפך לנושא המדובר ביותר בעולם המוגבלויות, תוך דחיקה לשוליים של הצרכים של ילדים עם מוגבלויות התפתחותיות. האי צדק הזה גרם לחלל שרק מתעצם ברשויות מקומיות עמוסות כמו עיריית ירושלים למשל, שאמצעיה לא מאפשרים לה לממן חינוך הולם לאוכלוסייה ההולכת וגדלה של ילדים המאובחנים כסובלים ממגוון של מוגבלויות לימודיות ובעיות התפתחותיות. המסגרות הנדרשות הן בתי ספר, צהרונים וקייטנות במהלך החופשות הארוכות, בעבור ילדים בכל הגילים.

בארץ ובעולם הורים הוכיחו את עצמם כגורם מניע חזק בתחום האוטיזם. הם מחו, דרשו וקיבלו כיתות מיוחדות לילדיהם בתוך בתי ספר רגילים, בנוסף על יום לימודים ארוך יותר ומסגרות מתאימות בזמן החופשות. כיום השירותים הניתנים לאוטיסטים בישראל מקיפים הרבה יותר מהשירותים המוצעים לילדים הלוקים במוגבלויות קוגניטיביות, חינוכיות ורגשיות. זאת ועוד: רוב התוכניות שפותחו לאוטיסטים ממוקמות בתוך מוסדות חינוכיים רגילים, באופן המאפשר לילדים להשתלב עם בני גילם, פריווילגיה שילדים עם מוגבלויות אחרות אינם נהנים ממנה.

מוסדות הרווחה, ובהם המוסד לביטוח לאומי, מעריכים את המוגבלות ומספקים מענקים כספיים בהתאם לקריטריונים שונים. בדרך כלל, ילדים הסובלים מאוטיזם מקבלים את מלוא הסכום האפשרי באופן אוטומטי. לעומתם, חבריהם הסובלים מוגבלויות אחרות, כמו תסמונת דאון למשל, מתקשים פעמים רבות לקבל אפילו חצי מסכום המענק הפוטנציאלי, וילדים עם מוגבלויות שקשה יותר לסווג, לעתים אינם מקבלים מענק כלל, למרות שיבוצם במוסדות מיוחדים ולמרות שהשירותים שהם צורכים מורכבים לא פחות.

ללא גישה לכספי הסיוע הללו הורים נאלצים לממן מכיסם טיפולים וציוד חיוני, ולרוב למשפחות חסרים האמצעים הדרושים לכיסוי ההוצאות הרבות. הערכה מחודשת של הקריטריונים שעל פיהם התקציבים הממשלתיים מחולקים היא הכרחית כדי לאפשר לכולם נגישות לשירותים שהם כה זקוקים להם. ההגדרות הקיימות – אוטיזם, מוגבלות קוגניטיבית ושיקום – יוצרות מחסומים המונעים מאוכלוסיות מסוימות תוכניות חברתיות, חינוכיות ומקצועיות.

שבועיים לפני הבחירות האחרונות, הבטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו, שממשלתו תגבש “תוכנית מיוחדת” שמטרתה לטפל באוטיזם. יש עתיד, מפלגתו של יאיר לפיד, התעקשה שמימון הטיפול באוטיסטים יהיה חלק מההסכם הקואליציוני. אין פסול כמובן בהקצאת כספים לטיפול באוטיזם, ההפך הוא הנכון. אבל למה רק אוטיזם? מה בדבר אלפי ישראלים, מבוגרים וילדים, הסובלים ממוגבלויות אחרות? האם צרכיה של אוכלוסייה זו נופלים בחשיבותם? ואיזה מסר חינוכי אנו מעבירים בכך לאותם בעלי מוגבלויות, למשפחותיהם ולחברה כולה, שעדיין זקוקה לעידוד כדי שתשלב אנשים עם מוגבלויות במקום לפחד מהם.

ידוע הדבר שלכמה מנהיגים יש ילדים עם מוגבלויות. אנחנו מעריכים את אלה מהם שבחרו לדבר בפתיחות ובכנות על כך, ומכבדים את מי שהעדיפו להגן על בני משפחתם. עם זאת, הגיע הזמן לפעול. אנחנו דורשים מממנהיגינו שיתייחסו לכל בעלי המוגבלויות באופן שווה. זה הרגע להרים את הדגל, לפעול למען ביטול הסטיגמות והסרת המחסומים, לצד הקצאת מימון הולם לכל בעלי המוגבלויות. נבחרי ציבור נבחרו כדי להוביל הן במישור החקיקתי והן במישור המוסרי, ולא כדי להיאלם דום לנוכח סוגיות קשות כמו הצרכים של בעלי מוגבלויות, והיחס אליהם. הם נבחרו כדי שינקטו עמדה, ישמשו מקור להשראה ויובילו על ידי דוגמה אישית, כי זו הדרך היחידה לחולל שינוי.

שרים, שמשו דוגמה. הראו שאכפת לכם מכל מי שסובלים ממוגבלויות, שאתם סבורים שזכותם לקבל את השירותים המתאימים להם ולחיות בכבוד. הגיע הזמן שמנהיגינו יראו קבל עם ועדה את מחוייבותם לאוכלוסייה, וידאגו לשילובם בחברה, לא מתוך רחמים אלא מתוך אמונה שהם שווים לכל אזרח אחר, וזכותם ליהנות מאותן זכויות יסוד למרות ההבדלים. מנהיגות שתצליח לגייס את כוחה של הממשלה והמגזר הציבורי כדי להבטיח חלוקה הוגנת של אמצעים ושוויון הזדמנויות, תהפוך את מדינת ישראל למקום יותר טוב, ואפילו לאור לעמים.